כל הזמן אנחנו שומעים ברחוב משפטים כמו רוצים שינוי , רוצים שלום , דיי לאלימות …. אבל מה באמת אנחנו מוכנים לעשות בשביל השלום הזה, בשביל חיים מלאי אהבה ללא תנאי? האם אנחנו באמת מוכנים ללכת עד הסוף ללא פשרות? האם אנחנו באמת מוכנים לרדת לעומקה של בעיית האלימות? ולעקור אותה מן השורש? האם אנחנו באמת מוכנים להסתכל פנימה ולזהות שהכול בעצם מתחיל בנו?
הרבה אלימות יש בעולם, אלימות חיצונית – מלחמה , הרג , אלימות מכוונת, אלימות מילולית…
ואלימות פנימית.השורש טמון בשיפוטיות והביקורת העצומה שיש לנו כלפי אחרים ובעיקר כלפי עצמנו , בניסיון התמידי שלנו להוכיח שאנחנו צודקים ודעותינו היא האמת הבלעדית והיחידה , במאבק הפנימי המתרחש בנו באופן מתמיד ובניסיונות חוזרים לכפות את דעותינו ומחשבתנו על האחר…
"אלימות טמונה במחשבו של האדם ולא בכלי האוחז בידו." קרישנמורטי.
בפרק בשני של היוגה סוטרא לפטנג'לי,( אחד הכתבים המשמעותיים במסורת היוגה שהוא גם מקור לחכמה גדולה בהבנת מבנה ההכרה האנושית (mind)והדרך לשחרור )
ישנו הסבר חלקי לשורש האלימות הנמצאת בתוכנו:
מתוך היוגה סוטרא לפטנג'לי פרק 2 פרק הסדהנה פאדה סוטרות 33-35
"33 : כשמחשבות מציקות יש להתרכז בהיפוכן.
34: להתרכז בהיפוכן כלומר (לזכור) שמחשבות על פגיעה וכדומה, בין אם כבר התממשו , נועדו להתממש או זכו לעידוד (ממישהו אחר ): בין אם מקורן בתאוות בצע ,כעס או בלבול, ובין אם הן מתונות,בינוניות, או חזקות בעוצמתן, מובילות לסבל ולבערות אינסופיים.
35:בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת העוינות."
בשביל באמת לעקור את האלימות החיצונית והפנימית אנו חייבים לראות ולזהות בתוכנו את התפיסה ש: "אני אדם אלים שמתנהג בחוסר סבלנות,שיפוטיות וביקורת כלפי עצמי וכלפי אחרים , פועל , מתנהג ולוקח החלטות מכריעות בחיי מתוך כעס ולחץ ."
רק מתוך הכרה אמתית במצבנו הנוכחי תתאפשר צמיחה של משהו חדש ואותנטי , רק כך אולי נצליח ליצור עולם חדש , תרבות חדשה שמבוססת על אהבה חמלה וענווה.
"היכן שיש אהבה האלימות מתפוגגת."
זוהי המשמעות של אהימסה להביא את האדם והרוח האנושית למצב שבו הלב נפתח , שישנה אהבה אינסופית שמתפרצת במלוא עוצמתה לכל עבר.
מתי בפעם האחרונה הקשבנו למישהו שחושב אחרת מאיתנו ולא עלה בנו הצורך להצדיק ולהוכיח את דעתנו?
מתי בפעם האחרונה פגשנו באדם שמתנהג אחרת מאיתנו ולא עלתה בנו שיפוטיות , השוואות וביקורת?
אנחנו מצפים מאחרים כשאנחנו עושים טעויות שיסלחו לנו שיביעו כלפינו חמלה, אך האם אנחנו מתנהגים בצורה הזו כלפי אחרים? וכלפי עצמנו?
התנגדות ללא אהבה מובילה לאלימות.
האם אנחנו יכולים באמת אבל באמת לראות את האחר כשווה לנו?
כולנו חלק מהשלם, וכולנו שלמים בפני עצמנו. האם אנו מסוגלים לחשוב ולהרגיש כך גם כלפי האחר שמחשבותיו והשקפת עולמו שונה משלנו?
האם אנחנו יכולים לראות את השלמות שבאחר ?(עם כל מה 'שיש' לו וכל מה 'שאין' לו?)
האם אני באמת מוכן לוותר על האגו שלי?
להפסיק להלחם , לבקר ולכפות..???
"החיים הם דבר עצום , ואם אנחנו סתם חופרים לעצמנו בור קטן, נשארים בו והודפים את כולם – איננו חיים כלל. זה תלוי בכם ." קרישנמורטי.